אלן ווטס

אלן ווטס (Alan Watts, 1915–1973) נולד באנגליה ונפטר בקליפורניה, ובתווך הצליח לעשות משהו שכמעט אף אחד לפניו לא הצליח לעשות באותה מידה: לקחת רעיונות מזרחיים מורכבים — זן, טאואיזם, בודהיזם — ולהנגיש אותם לקהל מערבי רחב, בלי לדלל אותם לסיסמאות ריקות. הוא עשה את זה בעיקר דרך הרצאות, תוכניות רדיו, ועשרות ספרים שכתב בשפה בהירה, חדה ולפעמים אפילו מצחיקה — סגנון נדיר במיוחד כשמדברים על דברים כמו “ריקות” או “האני כאשליה”.

בשנת 1936, בהיותו בן 21, הוא פגש לראשונה את ד”ט סוזוקי (D.T. Suzuki), אחד החוקרים המערביים המשפיעים ביותר על הזן, ודרך כתביו ספג את היסודות של הפילוסופיה הבודהיסטית. כמה שנים לאחר מכן, לאחר שעבר לניו יורק, הוא התחיל להתאמן לזמן קצר תחת המורה סוקיי-אן סאסאקי (Sokei-an Sasaki), רושי זן שהקים את המכון הראשון לזן באמריקה — אך עזב את המסגרת הפורמלית מכיוון שדרך ההוראה המסורתית לא התאימה לו. זה פרט שחשוב לזכור: ווטס מעולם לא היה מורה זן מוסמך במובן המסורתי, וגם הוא עצמו ידע את זה היטב.

דווקא בגלל זה, אחד המאמרים המעניינים שלו הוא “Beat Zen, Square Zen, and Zen” משנת 1958 — טקסט שבו הוא מבקר בחדות את שתי הדרכים שבהן המערב “אימץ” את הזן: מצד אחד כאופנה סוררת של דור הביטניקים, ומצד שני כטקס נוקשה ומנותק בבתי מדרש מערביים. ווטס לא חסך ביקורת גם על עצמו ועל הקהל שהוא עצמו יצר — משהו שמעיד על יושר אינטלקטואלי לא מובן מאליו. בשנות ה-60 הוא היה מהדמויות שסייעו בייסוד מכון Esalen בקליפורניה, שהפך למרכז של “תנועת הפוטנציאל האנושי” — ומשם השפעתו זלגה הרחק מעבר לגבולות הבודהיזם, אל הפסיכולוגיה, האמנות והתרבות הנגדית של התקופה.

הרעיון המרכזי שחוזר כמעט בכל מה שכתב הוא שהתחושה שלנו של “אני” נפרד, עטוף בעור, מנותק מהעולם — היא אשליה. וכמו שיישאר ברור בהמשך, ווטס לא היה דמות מושלמת: הוא נאבק באלכוהוליזם ובחיים אישיים סוערים, ומעולם לא הציג את עצמו כקדוש. אולי דווקא בגלל זה הכתיבה שלו לא מרגישה כמו הטפה מלמעלה, אלא כמו מישהו שבאמת מתאמץ להבין — בדיוק כמו כל אחד מאיתנו.

מבין הספרים הרבים שכתב, “הדרך של זן” (The Way of Zen, 1957) הוא ההמלצה הטובה ביותר למי שרק מתחיל — מבוא מקיף וברור לזן, לשורשיו בטאואיזם ובבודהיזם, ולביטוי שלו באמנות ובחיי היומיום במזרח. אפשר למצוא אותו בעברית ↗ או באנגלית ↗.

איך הכרתי אותו

הכרות שלי עם אלן ווטס התחילה כחלק מהכניסה שלי לעולם הזן, בעזרת הלימודים של המורה שלי יובל אידו טל. אחד הרעיונות המעניינים בעיניי אצל אלן ווטס הוא העובדה שאנחנו מסתכלים על העולם דרך כלים שמראים לנו רק חלק מהמציאות, ומתבלבלים וחושבים שזה המציאות עצמה. אנחנו יודעים, למשל, שבעלי חיים חווים את המציאות בצורה שונה — יש להם חוש ריח יותר מפותח, או יכולת לראות בלילה — אבל אנחנו מניחים שמה שאנחנו חווים כמציאות זה משהו אובייקטיבי, האמת. דוגמה נוספת היא שימוש במיקרוסקופ כדי להסתכל על דברים, ואז אנחנו רואים עולם אחר לגמרי.

אז מה שזה אומר בעצם הוא שאנחנו תופסים את המציאות בעזרת הכלים שניתנו לנו — ראייה, שמיעה, מישוש וכדומה — אבל שוכחים שזה רק חלק מהמציאות, ולא המציאות עצמה. וזה בדיוק החוט שמקשר בין “האני כאשליה” של ווטס לבין הישיבה עצמה — ברגע שמפסיקים לרגע לבלבל בין הכלי לבין מה שהוא מראה, נשאר רק מה שיש.

מוזיקה

האמן הבריטי Akira The Don הלחין שיחות מוקלטות של אלן ווטס על רקע מוזיקלי, וזה משהו שאני מאוד אוהב ומתחבר אליו. שתי יצירות שכדאי להכיר:

• WATTSWAVE V: The Web of Life ↗ — המומלצת מבחינתי
• WATTSWAVE II: How To Be A Better Person ↗