ויפאסנה, פברואר 2019

בפברואר 2019 החלטתי לעשות קורס ויפאסנה. הרגשתי לגבי זה כמה דברים.

הראשון היה הסקרנות שלי לגבי סוגי הבודהיזם בעולם. כבר הייתי בתוך עולם הזן-בודהיזם שהגיע מיפן, אבל הייתה לי תחושה שאני רוצה לראות איך נראים גם בודהיזמים אחרים. במהלך התקופה הזאת התנסתי גם בבודהיזם תאילנדי, בנגיעה קלה, וגם בבודהיזם טיבטי בהרחבה — במנזר טושיטה, ובכלל בשהות בהודו. ולכן רציתי לראות גם איך נראה הבודהיזם שהגיע מבורמה.

כמו כן הרגשתי שזו הזדמנות בשבילי לשים את עצמי בתנאים יותר קשוחים, ביחס לריטריטים הקודמים שעברתי. דבר נוסף שמשך אותי הוא רצון שקיים בי לפרוש מהחיים, להיות נזיר — משהו בי נמשך לדבר, וראיתי בויפאסנה אפשרות לחוות עוד מהדבר הזה.

בויפאסנה אסור לדבר, אסור לכתוב, אסור להסתכל אחד לשני בעיניים. אוכלים פעם או פעמיים ביום, תלוי אם זה הקורס הראשון שלך או לא, ובשאר הזמן פשוט עושים מדיטציה. שלושת הימים הראשונים סובבים סביב מדיטציית ריכוז — לחזור כל הזמן לתחושות הנשימה מהאף. לאחר שלושה ימים עוברים למדיטציית סריקת הגוף, שבה סורקים את הגוף שוב ושוב, רק מודעים לתחושות בגוף בלי להתעמק בהן.

מבחינתי הויפאסנה עזרה לי להבין איפה הלב שלי נמצא, ומה הבודהיזם הנכון בשבילי. הבנתי שהזן-בודהיזם שנפגשתי בו כחלק מ“פסיודהרמה”, ומורי יובל אידו טל, היו בשבילי הדרך הנכונה. הרגשתי שהרכות וההדגש על זאזן — בעיקר מסוג שיקנטזה — הם התרגול הנכון בשבילי.

הריטריט היה מאוד מאתגר בשבילי, ויחד עם זאת מלא בתחושת הצלחה וגאווה שעשיתי את זה. אחד הדברים שזכורים לי הוא שכשבועיים אחרי הויפאסנה התפטרתי מהעבודה שלי — כך שהיו לזה עוד השלכות על חיי.