השאלה שנשארה איתי

ערב אחד, ביום השני לריטריט במנזר סוטו זן ביפן, נכנסתי לחדר כועס ועצבני. כאבו לי הברכיים, כאבה לי המפשעה, כאבו לי השרירים ברגליים. כל מה שרציתי היה לשים את הראש על הכרית ולהירדם, להתנתק מהרגשות שהיו בי. הפחד שאולי אני לא שייך למקום הזה הרגיש פתאום אמיתי.

שמתי את הראש על הכרית, עצמתי את העיניים. הדבר האחרון שרציתי היה ליצור קשר עין עם השותף שלי לחדר. לא רציתי שידבר איתי, לא רציתי שיראה אותי ככה. שמעתי אותו נכנס, מסדר את הדברים שלו, ואני השארתי את העיניים עצומות. בסופו של דבר נרדמתי.

השאלה שהתעוררה באותו ערב לא נשארה על הכרית. היא המשיכה ללוות אותי לאורך כל הריטריט. היא עלתה לפני המדיטציות, בזמן הישיבה, אחריהן, וגם כשעבדנו בשדה. שוב ושוב חזרתי לאותה שאלה, בתקווה למצוא לה תשובה שתניח את דעתי: למה לחוות את הכאב הזה?

אחרי הריטריט נפגשתי עם המורה שלי לזן, יובל. השאלה שלא נתנה לי מנוח המשיכה איתי גם למפגש איתו. נפגשנו לארוחת צהריים וסיפרתי לו על החוויות במנזר. שיתפתי בחוויות הטובות במנזר ובקושי שחוויתי. אמרתי שהתודעה שלי שואלת שוב ושוב: למה לחוות כזה כאב?

יובל נתן לי את התשובה שלו. האוויר יצא מהגוף והכתפיים נשמטו. התודעה שלי לא קיבלה את התשובה המיוחלת. השאלה נשארה איתי.

עברו שבועיים ומצאתי את עצמי בריטריט נוסף. לא ידעתי מראש שנשב בו שעות ארוכות. בשעה האחרונה של הריטריט המשתתפים שיתפו במה שעבר עליהם, ולהפתעתי אחת המתרגלות שאלה את השאלה שהתודעה שלי התעסקה בה מאז הריטריט ביפן.

“למה לחוות את הכאב הזה? למה לשבת כל כך הרבה זמן? למה לא פשוט לגלול כל היום באינסטגרם, בפייסבוק או בטיקטוק ולא לעבור את הסבל הזה? למה לא פשוט להדחיק הכול?”

ראיתי שהיא נסערת. הרגשתי קרבה, כאילו מישהו סוף סוף נתן קול לשאלה שהמשיכה ללוות אותי. רציתי שהיא תדע שהיא לא לבד.

הלב שלי התחיל לדפוק מהר. במשך כמה דקות התלבטתי אם לדבר או לא. השקט הוא המקום הבטוח שלי, ויחד עם זאת הרגשתי שאני חייב לדבר. בסוף לחצתי על הכפתור, ובפעם הראשונה מאז שהקורס התחיל ביקשתי לשתף.

סיפרתי שחזרתי מריטריט במנזר ביפן, שגם התודעה שלי שאלה שוב ושוב למה לחוות את הכאב הזה. שיתפתי שפגשתי את יובל וגם שם לא מצאתי את התשובה שחיפשתי. אמרתי שאני מבין שאת התשובה הזאת אצטרך למצוא בעצמי, ושמשהו בי יודע שזה חלק מהדרך שבחרתי לעצמי.

היום נדמה לי שאני כבר פחות ממהר למצוא תשובה. השאלה עדיין איתי, אבל היחסים שלי איתה השתנו. אולי יום אחד אמצא גם תשובה.

אולי שווה לקחת רגע היום ולשאול את עצמנו: איזו שאלה מלווה אותי בתקופה הזאת? האם אני באמת צריך תשובה עבורה, או שאולי כרגע מספיק רק להישאר איתה