בודהיזם הוא לא דבר אחד

כשאומרים “בודהיזם”, קל לדמיין מסורת אחת: הבודהה, מדיטציה, כמה רעיונות על סבל והארה.

בפועל, במשך יותר מאלפיים שנה הבודהיזם עבר בין ארצות, שפות ותרבויות שונות. הוא הגיע לסרי לנקה ולדרום־מזרח אסיה, לסין, לטיבט, לקוריאה, ליפן ולמקומות רבים נוספים. בכל מקום הוא שמר על חלקים עתיקים מן הדרך, פירש אחרים מחדש ופיתח צורות תרגול משלו.

לכן נזיר מתאילנד, לאמה טיבטי וכומר זן יפני יכולים כולם להיות בודהיסטים — ובכל זאת לקרוא טקסטים שונים, לערוך טקסים שונים, לתרגל בצורות שונות ואפילו להשתמש בשפה שונה מאוד כדי לדבר על ההתעוררות.

כדי להבין את ההבדלים, כדאי קודם לעשות קצת סדר במפה.

לפני הכול: אין שלושה סוגים שווים של בודהיזם

לפעמים מציגים את הבודהיזם כאילו הוא מתחלק לשלושה ענפים: תהרוואדה, מהאיאנה ווג’ריאנה. זה שימושי כמפה ראשונית, אבל המציאות מעט מורכבת יותר.

תהרוואדה היא מסורת בודהיסטית חיה שהתפתחה מתוך בתי הספר הקדומים של הבודהיזם. מהאיאנה היא משפחה רחבה של מסורות, טקסטים ורעיונות שהתפתחה בהודו ובהמשך התפשטה בעיקר למרכז ומזרח אסיה. וג’ריאנה התפתחה בתוך העולם המהאיאני ומוסיפה לו שיטות טנטריות. היא מזוהה כיום במיוחד עם הבודהיזם הטיבטי, אבל אינה מוגבלת אליו.

זן נמצא בתוך המהאיאנה. כך גם הארץ הטהורה, מסורות טנדאי וניצ’ירן ביפן, צ’אן בסין וסון בקוריאה. לכן זן אינו אלטרנטיבה למהאיאנה. הוא אחת הדרכים שבהן מהאיאנה קיבלה צורה מסוימת.

תהרוואדה — Theravāda

פירוש השם Theravāda הוא בערך “תורת הזקנים”. כיום זו המסורת הבודהיסטית המרכזית בסרי לנקה, תאילנד, מיאנמר, לאוס וקמבודיה.

הבסיס הטקסטואלי שלה הוא הקאנון הפאלי, אוסף עצום של דרשות, כללי נזירות וכתבים אחרים שהשתמרו בשפת פאלי. זהו הקאנון הבודהיסטי השלם ביותר שהשתמר בשפה הודית קלאסית.

במרכז הדרך נמצאות תורות שנפגוש כמעט בכל צורה של בודהיזם: ארבע האמיתות הנאצלות, הדרך כפולת השמונה, ארעיות, דוקה ואי־עצמי. חשיבות גדולה ניתנת גם לשלושת תחומי האימון: מוסר (Sīla), ריכוז (Samādhi) וחוכמה (Paññā).

במסורת התהרוואדה, דמות מרכזית של שחרור היא הארהנט — מי שהשלים את הדרך והשתחרר מן הגורמים הכובלים אותו לסמסרה. גם אידיאל הבודהיסטווה קיים בעולם התהרוואדי, במיוחד בסיפורים על חייו הקודמים של הבודהה, אך הוא אינו משמש בדרך כלל כאידיאל האוניברסלי לכל מתרגל כפי שקרה במהאיאנה.

ומה לגבי ויפאסנה? במערב נוצר לפעמים רושם כאילו תהרוואדה פירושה “מדיטציית ויפאסנה”. זה לא כך. המסורת התהרוואדית כוללת עולם שלם של מוסר, נזירות, לימוד, טקסים, נתינה, התמסרות ומדיטציה. Vipassanā — ראייה בהירה או תובנה — היא חלק מתוך העולם הזה. רבות מתנועות המדיטציה המודרניות שהגיעו למערב צמחו מתוך רפורמות מדיטציה בתהרוואדה של המאות האחרונות. לכן במערב הן לעיתים הפכו לפנים המוכרות ביותר של המסורת כולה.

מהאיאנה — Mahāyāna

המהאיאנה החלה להתפתח בהודו בהדרגה, סביב תחילת האלף הראשון לספירה. היא לא הופיעה ביום אחד ולא הייתה בתחילתה “כנסייה חדשה” שנפרדה מן הבודהיזם הקודם. קהילות, טקסטים ורעיונות חדשים הופיעו לאורך זמן בתוך העולם הבודהיסטי הקיים.

אחד המאפיינים החשובים ביותר של המהאיאנה הוא הרחבת דרך הבודהיסטווה. בודהיסטווה הוא מי שמפתח Bodhicitta — השאיפה להתעורר לא רק למען עצמו אלא לטובת כל היצורים. לכן במקום לראות בשחרור האישי את סוף הדרך, אידיאל המהאיאנה מכוון אל בודהיות מלאה ואל פעילות בעולם למען שחרורם של אחרים. מכאן מגיעים גם נדרי הבודהיסטווה שנאמרים עד היום במנזרי זן.

אבל ההבדל בין תהרוואדה למהאיאנה אינו פשוט: תהרוואדה = להציל את עצמי, מהאיאנה = להציל את כולם. זו קריקטורה של שתי המסורות. חמלה ופעולה למען אחרים מרכזיות גם בתהרוואדה, ותרגול מהאיאנה כולל כמובן עבודה עמוקה על השחרור של המתרגל עצמו. ההבדל הוא בעיקר באופן שבו המסורות ניסחו את אידיאל הדרך ואת יעדה.

טקסטים חדשים ורעיונות חדשים. המהאיאנה קיבלה אוסף גדול של סוטרות שאינן חלק מן הקאנון הפאלי — ביניהן סוטרת הלב, סוטרת היהלום, סוטרת הלוטוס, סוטרת אווטמסקה וסוטרות הארץ הטהורה. מתוכן צמח עולם פילוסופי עשיר מאוד. אחד הרעיונות המרכזיים בו הוא שוניאטה — ריקות. “ריקות” אינה אומרת ששום דבר אינו קיים. היא מצביעה על כך שאין לדברים קיום עצמאי, קבוע ובלתי תלוי. דבר קיים בזכות תנאים: הגוף שלנו תלוי במזון, באוויר, בהורים, בחברה ובמיליוני תהליכים שאין לנו שליטה עליהם. גם מה שאנחנו מכנים “אני” מתקיים בתוך רשת כזאת. פילוסופים כמו נאגארג’ונה פיתחו את הרעיון הזה לעומק, והוא הפך לאחד היסודות החשובים של מחשבת המהאיאנה.

כשהבודהיזם הגיע לסין

הבודהיזם החל להגיע לסין במאות הראשונות לספירה. שם הוא לא נכנס לחלל ריק. הוא פגש תרבות שכבר היו בה מסורות פילוסופיות ורוחניות עמוקות, במיוחד קונפוציאניזם וטאואיזם. במשך מאות שנים תורגמו לסינית אלפי טקסטים בודהיסטיים והתפתחו מסורות חדשות: Tiantai, שהעניקה מקום מרכזי לסוטרת הלוטוס; Huayan, שהתמקדה בין היתר ביחסים ההדדיים והחדירה ההדדית של כל התופעות; הארץ הטהורה (Pure Land), שהתמקדה בבודהה אמיטאבה ובשאיפה ללידה בארצו הטהורה; ו-Chan — המסורת שממנה יצמח מאוחר יותר הזן היפני.

חשוב להבין: המסורות האלה לא תמיד התקיימו כקופסאות נפרדות. נזיר סיני יכול היה ללמוד סוטרות, לתרגל צ’אן ולקרוא את שמו של אמיטאבה. החלוקה החדה שאנחנו אוהבים לעשות בין “בתי ספר” היא לעיתים הרבה יותר ברורה על הנייר מאשר בחיים הבודהיסטיים עצמם.

צ’אן — המקור של הזן

המילה הסינית Chan מקורה ב-Dhyāna, מילה הודית הקשורה למדיטציה. המסורת מספרת שבודהידהרמה הביא את הצ’אן מהודו לסין במאה החמישית או השישית. בודהידהרמה הוא דמות חשובה מאוד בזהות של הזן, אך קשה להפריד לחלוטין בין האדם ההיסטורי לבין האגדות שנבנו סביבו.

הצ’אן התפתח למעשה בסין לאורך מאות שנים מתוך מפגש בין מסורות מדיטציה בודהיסטיות, מחשבת מהאיאנה והתרבות הסינית. עם הזמן נוצרה בו רטוריקה חזקה של ראייה ישירה של הטבע העצמי ושל אי־הסתפקות בהבנה אינטלקטואלית בלבד.

זה לא אומר שהצ’אן דחה סוטרות. מורי צ’אן עצמם הכירו היטב טקסטים בודהיסטיים, ציטטו אותם וכתבו עליהם. הנקודה הייתה אחרת: לדעת להסביר מהי ריקות אינו אותו הדבר כמו לראות כיצד ההיאחזות נוצרת עכשיו.

מסין לקוריאה, וייטנאם ויפן

הצ’אן לא הפך רק לזן היפני. בסין הוא נקרא Chan. בקוריאה התפתחה המסורת הקרויה Seon. בווייטנאם — Thiền. וביפן — Zen. כולן שייכות לאותה משפחה היסטורית רחבה, אבל אינן זהות. הזן שאנשים רבים במערב מכירים הוא במידה רבה זן יפני, ולכן קל בטעות לזהות בין “זן” לבין כל משפחת הצ’אן.

זן יפני

גם ביפן אין “זן” אחד. שתי המסורות המוכרות ביותר הן רינזאי (Rinzai) וסוטו (Sōtō). קיימת גם מסורת קטנה יותר בשם Ōbaku. לרינזאי ולסוטו יש הרבה מן המשותף: זאזן, אורח חיים נזירי, טקסים, שירת סוטרות, קידות, עבודה עם מורה ושושלות העברה. אבל לאורך ההיסטוריה התפתחו בהן דגשים שונים.

רינזאי וקואנים. רינזאי מזוהה במיוחד עם עבודה שיטתית עם קואנים — סיפורים, מפגשים ואמירות מתוך ספרות הצ’אן, ולעיתים שאלות שניתנות לתלמיד כחלק מן התרגול. קואן אינו פשוט “חידה שאין לה תשובה הגיונית”. בתוך מסורות רינזאי התפתחה עבודה מסודרת שבה הקואן הופך לאמצעי לחקירה של האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת המציאות. דמות חשובה בהתפתחות הקואן ביפן הייתה המורה האקואין במאה ה־18, שאחד הקואנים המזוהים איתו הוא חקירת קולה של יד אחת. רינזאי מזוהה גם עם המושג Kenshō — “ראיית הטבע”, חוויה או הכרה ישירה בטבע העצמי. אבל גם כאן כדאי להיזהר מפישוט: אין פירוש הדבר שרינזאי מחפש רגע אחד של הארה ואז מסיים. קנשו נתפס כמשהו שדורש המשך אימון, העמקה וביטוי בתוך החיים.

סוטו ושיקנטזה. הדמות המרכזית בהתפתחות סוטו זן ביפן היא איהיי דוגן, שחי במאה ה־13 ולאחר לימוד בסין הביא ליפן את המסורת שקיבל שם. התרגול המזוהה ביותר עם סוטו הוא Shikantaza — שיקנטזה, שבדרך כלל מתורגם כ”רק לשבת”. הביטוי הזה עלול להטעות: “רק לשבת” אינו לשבת ולחכות שמשהו יקרה, לבהות בקיר, לנסות לא לחשוב, או להחליט שאין שום דבר לעשות ולכן כל צורת ישיבה היא זן.

אצל דוגן, זאזן אינו רק כלי שאנחנו משתמשים בו עכשיו כדי לקבל בעתיד דבר שנקרא “הארה”. הוא מדבר על אחדות התרגול וההגשמה. אנחנו לא מתרגלים משום שאנחנו עדיין לא בודהה, בתקווה שיום אחד התרגול יסתיים ונקבל את הפרס. התרגול עצמו הוא כבר ביטוי של דרך הבודהה. זו אחת התפניות החשובות ביותר אצל דוגן.

אבל סוטו אינו “זן בלי קואנים”. גם כאן התמונה המערבית הפשוטה — רינזאי = קואנים, סוטו = רק לשבת — מועילה רק עד גבול מסוים. דוגן עצמו השתמש רבות בספרות הקואנים וכתב עליה. ההבדל אינו שלמסורת אחת “יש קואנים” ולשנייה אין, אלא בדרך שבה הם שולבו בתרגול ובמערכת ההכשרה שהתפתחה בכל מסורת. באותו אופן, גם רינזאי אינו מסורת שבה לא יושבים אלא רק “פותרים קואנים”. שתיהן מסורות זן מלאות.

זן מול הארץ הטהורה

ההבדל נעשה ברור יותר כשמשווים זן למסורות הארץ הטהורה. במרכז הארץ הטהורה נמצא אמיטאבה, בודהה המזוהה עם “הארץ הטהורה” סוקהאווטי. בצורות יפניות שונות של הארץ הטהורה התפתח תרגול של Nembutsu — אמירת שמו של אמיטאבה. במיוחד אצל שינראן ומסורת Jōdo Shinshū קיבל מקום מרכזי רעיון של Other Power — כוח האחר: במקום לבסס את הדרך על היכולת שלי לטהר את עצמי בכוח התרגול שלי, יש כאן אמון בנדרו ובחמלתו של אמיטאבה.

מנקודת מבט של מתרגל זן מערבי זה יכול להישמע כמעט כמו דת אחרת — ישיבה ללא מטרה מצד אחד, אמירת שמו של בודהה ואמון בלידה בארץ טהורה מצד שני. ובכל זאת שתיהן מהאיאנה. ושתיהן שואלות, בדרכן, כיצד משתחררים מן האשליה שה”אני” הנפרד יכול להציל את עצמו באמצעות שליטה מוחלטת בחיים.

זן מול הבודהיזם הטיבטי

הבודהיזם הטיבטי נותן לנו ניגוד מעניין נוסף. גם הוא מבוסס על דרך הבודהיסטווה של המהאיאנה, אבל הוא משלב בתוכה וג’ריאנה — בודהיזם טנטרי. במסורות הטיבטיות אפשר למצוא תרגולים הכוללים מנטרות, מנדלות, הדמיה של דמויות מוארות, טקסי חניכה ועבודה עמוקה עם מערכת היחסים בין תלמיד למורה. יש בו גם מסורת חזקה מאוד של לימוד פילוסופי שיטתי.

הצורה החיצונית שונה מאוד מזו של זן יפני. אולם ההבדל אינו טיבטי = טקסים ודמיון, זן = פשוט לשבת עם המציאות. גם זן יפני מלא בטקסים, קטורת, קידות, מזמורים, גלימות, מזבחות ומערכת יחסים עם מורים ושושלת. ההבדל הוא יותר בשפה ובטכנולוגיית התרגול: וג’ריאנה משתמשת לעיתים באופן מכוון בדמיון, בסמלים ובטקס כדי לשנות את האופן שבו המתרגל חווה את עצמו ואת העולם. זן נוטה לחזור שוב ושוב אל הישיבה ואל הפעילות עצמה — לשבת, ללכת, לאכול, לעבוד — כמקום שבו הדרך מתממשת.

ומה לגבי ניצ’ירן?

עוד מסורת יפנית גדולה של מהאיאנה היא Nichiren, הקרויה על שם המורה היפני ניצ’ירן מן המאה ה־13. ניצ’ירן העניק לסוטרת הלוטוס מעמד מרכזי במיוחד. אחד התרגולים המזוהים ביותר עם המסורת הוא אמירת Namu Myōhō Renge Kyō — התמסרות לדהרמה של סוטרת הלוטוס.

שוב אנחנו רואים עד כמה רחב המושג “בודהיזם יפני”. סוטו זן, רינזאי, הארץ הטהורה וניצ’ירן התקיימו כולן באותה תרבות, אך הציעו דרכים שונות מאוד לחיות את הדהרמה.

אז מה באמת מיוחד בזן?

אחרי כל ההשוואות האלה, מפתה לנסות לזקק את הזן למשפט אחד.

“זן הוא בודהיזם בלי אמונות.” לא נכון. “זן הוא בודהיזם בלי טקסים.” בוודאי שלא. “זן אומר שאין צורך ללמוד טקסטים.” גם לא. “זן הוא פשוט להיות ברגע.” זה כבר קרוב יותר לשפה שאנחנו רגילים לשמוע — אבל גם זה כללי מדי.

אולי אפשר לומר משהו צנוע יותר: זן נותן משקל יוצא דופן לתרגול הישיר ולדרך שבה ההבנה הבודהיסטית מקבלת גוף בתוך הפעולה עצמה. לא רק להבין ארעיות — אלא לשבת בתוך עולם משתנה. לא רק ללמוד על אי־עצמי — אלא לבדוק מהו אותו “אני” שיושב. לא רק לדבר על דרך הבודהיסטווה — אלא לקום מן הכרית, להיכנס למטבח, ולראות כיצד אנחנו פוגשים את האדם שעומד מולנו.

ובסוטו של דוגן יש לכך טוויסט נוסף: החיים האלה אינם רק המקום שבו אנחנו מתאמנים לקראת הדרך. הם המקום שבו הדרך יכולה להתממש.

איזו מסורת היא הנכונה?

אחרי שמכירים את ההבדלים, יכולה להופיע שאלה טבעית: מי מהם הבין נכון את הבודהה?

אין דרך פשוטה לענות על כך. המסורות עצמן לא תמיד מסכימות זו עם זו. הן שונות ביחסן לכתבים, בדרך שבה הן מבינות את טבע הבודהה, באופן שבו הן מדברות על שחרור ובשיטות שהן מציעות להגיע אליו.

אין צורך לטשטש את ההבדלים האלה. אבל גם אין צורך להפוך אותם לתחרות. מתחת לשפה השונה אפשר למצוא שוב ושוב את אותן שאלות: מהי דוקה? מדוע אנחנו נאחזים? מהו הדבר שאנחנו קוראים לו “אני”? האם אפשר להשתחרר מן ההיאחזות הזאת? ואיך חיים באופן שמפחית סבל — שלנו ושל אחרים?

התהרוואדה, הארץ הטהורה, הזן והבודהיזם הטיבטי אינם נותנים תמיד את אותה תשובה. לפעמים הם אפילו מתחילים ממקומות שנראים מנוגדים. אבל אולי הדרך הטובה ביותר להבין את ההבדלים ביניהם אינה לשאול מי מהם מחזיק בגרסה “האמיתית” של הבודהיזם. עדיף לשאול: איזו בעיה כל מסורת מנסה לפתור, ומה בדיוק היא מבקשת מהמתרגל לעשות?

ברגע ששואלים את השאלה הזאת, המפה מתחילה להיות הרבה יותר ברורה.