מהו בודהיסטווה?

המילה בודהיסטווה (Bodhisattva) מורכבת מן המילים הסנסקריטיות Bodhi — התעוררות, ו-Sattva — יצור או ישות. אפשר להבין אותה בפשטות כ”מי שפונה אל ההתעוררות” או “ישות השואפת להתעוררות”.

אבל כדי להבין מהו בודהיסטווה, צריך להבחין בין השימוש הקדום במושג לבין המקום המרכזי שהוא קיבל מאוחר יותר בבודהיזם המהאיאני.

בכתבים הבודהיסטיים המוקדמים מופיעה המקבילה בפאלי, Bodhisatta, בעיקר כאשר הבודהה מתייחס לעצמו לפני שהפך לבודהה. בסיפורי הג’אטקה מתוארים חייו הקודמים והדרך הארוכה שבה טיפח איכויות שהבשילו לבסוף להתעוררות.

המהאיאנה לא המציאה אפוא את הבודהיסטווה. היא עשתה דבר אחר ומשמעותי מאוד: היא הפכה את דרך הבודהיסטווה לאידיאל מרכזי של התרגול. לא רק סיפורו של מי שיום אחד יהפוך לבודהה, אלא דרך שהמתרגל עצמו מוזמן להיכנס אליה.

דרך הבודהיסטווה

בלב הדרך נמצאת בודהיצ’יטה (Bodhicitta) — השאיפה להתעורר לטובת כל היצורים.

זו אינה רק החלטה להיות אדם טוב יותר. בודהיצ’יטה מחברת שני דברים שהמהאיאנה אינה רוצה להפריד ביניהם: חוכמה וחמלה.

החוכמה רואה שהדברים אינם קיימים כישויות עצמאיות וקבועות, ושגם ה”אני” שאנחנו רגילים להגן עליו אינו נפרד מן התנאים ומהיחסים שבתוכם הוא מתקיים. החמלה פוגשת את הסבל שנמצא בתוך העולם הזה.

לכן דרך הבודהיסטווה אינה בחירה בין עבודה על עצמי לבין עזרה לאחרים. היא מתחילה לערער על ההפרדה עצמה.

שש השלמויות

בספרות המהאיאנה מתוארת דרך הבודהיסטווה לעיתים קרובות באמצעות שש הפארמיטות (Pāramitās) — איכויות או “שלמויות” שהבודהיסטווה מטפח:

נדיבות — Dāna. לתת בלי להפוך את הנתינה לעסקה.

מוסר — Śīla. לחיות ולפעול באופן שמפחית פגיעה.

סבלנות — Kṣānti. היכולת לפגוש קושי, כאב ואנשים שאינם מתנהגים כפי שהיינו רוצים, בלי להגיב מיד מתוך שנאה או דחייה.

התמדה — Vīrya. להמשיך בדרך גם כשההתלהבות הראשונית נעלמת.

מדיטציה — Dhyāna. טיפוח יציבות, נוכחות ואיסוף של התודעה.

חוכמה — Prajñā. ראיית ארעיות, אי־עצמי וריקות באופן שאינו נשאר רק רעיון פילוסופי.

הפארמיטות אינן מדרגות שמסיימים אחת אחרי השנייה. הן מתפתחות יחד. נדיבות ללא חוכמה יכולה להפוך לניסיון להציל אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמנו. חוכמה ללא חמלה יכולה להפוך לריחוק. סבלנות ללא הבחנה יכולה להפוך לקבלה פסיבית של פגיעה.

דרך הבודהיסטווה היא התרגול המתמשך של כל אלה בתוך החיים עצמם.

ארבעת נדרי הבודהיסטווה

במסורות זן נאמרים שוב ושוב ארבעת נדרי הבודהיסטווה. הנוסח משתנה מעט בין מסורות ותרגומים, אבל רוח הדברים היא:

היצורים רבים מספור — אני נודר לשחרר את כולם. האשליות אינן נגמרות — אני נודר להשתחרר מכולן. שערי הדהרמה רבים מספור — אני נודר להיכנס בכולם. דרך הבודהה אינה ניתנת להשגה — אני נודר להגשים אותה.

יש משהו כמעט אבסורדי בנדרים האלה. כל אחד מהם בלתי אפשרי. אם היצורים רבים מספור, אי אפשר להגיע לאחרון שבהם. אם האשליות אינן נגמרות, אי אפשר לסמן יום שבו כולן הסתיימו. אם שערי הדהרמה אינסופיים, אי אפשר לעבור בכולם. ואם דרך הבודהה חסרת גבול, אין נקודה שבה אפשר לומר: הגעתי.

אבל הנדרים אינם תוכנית עבודה שמצפים מאיתנו להשלים. הם מכוונים את התרגול. אנחנו נודרים לפנות אל כל היצורים דווקא מפני שאין סוף ליצורים שאפשר לפגוש. אנחנו נודרים לפגוש את האשליות דווקא מפני שהן חוזרות.

הנדר אינו אומר “יום אחד אסיים.” אלא: “לכיוון הזה אני מפנה את חיי.”

האם הבודהיסטווה מוותר על הנירוונה?

במערב חוזר לעיתים תיאור של הבודהיסטווה כאדם שהגיע לשערי הנירוונה, אבל מסרב להיכנס עד שכל היצורים האחרים ייכנסו לפניו.

התמונה הזאת מבטאת היטב את רוח החמלה של הבודהיסטווה, אבל כהסבר למהאיאנה היא חלקית ועלולה להטעות.

הבודהיסטווה אינו פשוט אדם שיכול להשתחרר אבל מחליט להישאר סובל עוד קצת כדי לעזור לאחרים. במחשבת המהאיאנה, ובמיוחד לאור תורת הריקות, עצם ההבחנה בין “השחרור שלי” לבין עולם של יצורים שנשארים “בחוץ” נעשית פחות פשוטה.

אם אין עצמי עצמאי ונפרד, גם ההתעוררות אינה רכוש פרטי שאדם משיג לעצמו. חמלה לכן אינה מעשה טוב שהאדם המואר מחליט לעשות לאחר שהתעורר. החמלה היא ביטוי של ההתעוררות עצמה.

ריקות וחמלה

זה אחד החיבורים החשובים ביותר בדרך הבודהיסטווה.

אפשר לחשוב שריקות מובילה למסקנה: אם אין עצמי קבוע ואם כל הדברים ריקים — אז שום דבר לא באמת משנה.

המהאיאנה מצביעה כמעט בכיוון ההפוך. משום ששום דבר אינו מתקיים לבדו, כל דבר מתקיים ביחס לדברים אחרים. החיים שלי אינם יחידה סגורה. המזון שאני אוכל, האוויר שאני נושם, השפה שבה אני חושב, הגוף שקיבלתי, האנשים שלימדו אותי והחברה שבתוכה אני חי — כולם חלק מן התנאים שמאפשרים את מה שאני קורא לו “אני”.

ראיית הריקות אינה אמורה להרחיק אותנו מן העולם. כאשר ההפרדה הקשיחה בין “אני” ל”אחר” מתרככת, גם הסבל של האחר נעשה פחות קל להתעלמות.

מכאן הקשר העמוק במהאיאנה בין Prajñā — חוכמה, לבין Karuṇā — חמלה.

הבודהיסטוות הגדולים

בסוטרות ובמסורות המהאיאנה מופיעות גם דמויות של בודהיסטוות גדולים, שכל אחד מהם מזוהה במיוחד עם היבט מסוים של הדרך.

אוולוקיטשוורה (Avalokiteśvara) מגלם חמלה. בסין הוא מוכר כגוואניין וביפן כקאנון. סוטרת הלב, הנאמרת מדי יום במנזרי זן רבים, נפתחת דווקא בו.

מנג’ושרי (Mañjuśrī) מגלם חוכמה. באמנות הבודהיסטית הוא מתואר לעיתים עם חרב החותכת דרך בורות ואשליה.

קסיטיגרבה (Kṣitigarbha), המוכר ביפן כג’יזו, מזוהה עם נדר להגיע גם אל המקומות הקשים ביותר של סבל. ביפן הוא קשור במיוחד גם להגנה על ילדים ועל המתים.

סמנטבהדרה (Samantabhadra) מזוהה עם תרגול, פעולה ונדרי הבודהיסטווה.

עבור חלק מן הבודהיסטים אלה ישויות מוארות ממשיות שאפשר לפנות אליהן בתפילה ובתרגול. אחרים פוגשים בהן גם כביטויים של איכויות שאפשר לגלות ולטפח בתוכנו. אין צורך למהר להכריע בין שתי צורות הקריאה כדי להבין את מקומן במסורת.

ומה הקשר לזן?

זן הוא בודהיזם מהאיאני. לכן דרך הבודהיסטווה אינה רעיון צדדי שנוסף למדיטציה. היא חלק מהמסגרת שבתוכה המדיטציה מקבלת משמעות.

קל מאוד לחשוב על זאזן כעל עניין פרטי: אני יושב. אני מתבונן בתודעה שלי. אני רוצה להיות פחות חרד, יותר רגוע, אולי אפילו להתעורר.

אבל דרך הבודהיסטווה שואלת מה קורה כשהישיבה מסתיימת. איך אני מדבר עם האדם שמולי? איך אני אוכל? איך אני עובד? מה אני עושה כשמישהו מכעיס אותי? איך אני מגיב לסבל שאני מעדיף לא לראות? איך אני משתמש בזמן, בגוף ובתשומת הלב שלי?

בזן, ובמיוחד במסורת סוטו, הפעולות היומיומיות אינן רק הפסקות בין זמני המדיטציה. בישול, ניקיון, אכילה, עבודה וטיפול באחרים יכולים כולם להיות ביטוי של התרגול.

אם הישיבה שלנו אינה מוצאת בהדרגה ביטוי בדרך שבה אנחנו פוגשים את העולם, כדאי לפחות לשאול מה בדיוק אנחנו מתרגלים.

לא להפוך את הבודהיסטווה לזהות חדשה

יש כאן מלכודת נוספת.

אפשר ללמוד על הבודהיסטווה ולחשוב: מעכשיו אני צריך להיות חומל. אני צריך להיות נדיב. סבלני. רגוע. לא לכעוס. לשים תמיד את האחרים לפניי.

ואז דרך הבודהיסטווה הופכת לעוד אידיאל של “מי אני אמור להיות”. זו רק עוד צורה של היאחזות בעצמי.

חמלה אינה דורשת מאיתנו לומר כן לכל דבר. סבלנות אינה מחייבת להישאר במקום שפוגע בנו. אי־עצמי אינו אומר שאין לנו גבולות.

לפעמים פעולת הבודהיסטווה היא לתת. לפעמים היא לומר לא. לפעמים היא לדבר. ולפעמים היא לשתוק.

השאלה אינה “מה אדם חומל אמור לעשות?” אלא “מה הרגע הזה מבקש ממני כשאני לא פועל רק מתוך ההיאחזות שלי?”

אין נוסחה שתענה על כך בכל פעם. לכן זו דרך של תרגול.

הבודהיסטווה שיושב כאן

קל לחשוב על בודהיסטווה כדמות רחוקה — פסל במקדש, יצור מואר מן הסוטרות או אדם שהקדיש עשרות שנים לתרגול.

אבל נדר הבודהיסטווה מחזיר את השאלה למקום הרבה יותר קרוב. אל האדם שנמצא מולנו. אל הצלחת שאנחנו שוטפים. אל הכעס שעולה עכשיו. אל הרגע שבו אנחנו יכולים להקשיב או לא להקשיב. אל האפשרות הקטנה לפעול אחרת.

אין צורך לחכות עד שנהיה חכמים מספיק או רגועים מספיק כדי להתחיל את דרך הבודהיסטווה. גם הרצון להיות “בודהיסטווה טוב” הוא משהו שאפשר להניח לרגע.

יש רק את המפגש הזה. ואחריו את הבא.

נדר שאין לו סוף

דרך הבודהיסטווה אינה מבטיחה שנגיע לנקודה שבה לא נכעס עוד, לא נטעה עוד ולא נפגע באף אחד.

הנדרים עצמם מזכירים לנו שהדרך גדולה יותר מהיכולת שלנו להשלים אותה.

אנחנו נטעה. נשכח. נפעל מתוך פחד או מתוך הרגל.

ואז נראה זאת. נחזור. וננסה שוב.

לא משום שיום אחד נצליח לסיים את דרך הבודהיסטווה. אלא משום שהחזרה עצמה היא הדרך.

היצורים רבים מספור — אני נודר לשחרר את כולם.

ואז פוגשים את היצור שנמצא מולנו עכשיו.